שירים, משחקים וצעצועים – בשואה?

שירים, משחקים וצעצועים – בשואה?

אולי אתם חושבים שטעינו בכותרת. הרי סיפרנו לכם על ילדים ללא ילדות, ילדים שלא יכלו ללמוד ולשחק, לא לצחוק ולא להשתעשע, על ילדים שלא היו בכלל בבית שלהם, אפילו לא ישנו במיטה שלהם, ילדים שסבלו קור, רעב ואין סוף מצבים קשים ומסוכנים. זה נכון ולא נכון גם יחד: למעשה היו צריכים לגלות ערמות של צעצועים של אלפי הילדים היהודים במחנות ובגטאות, כי רבים מן הילדים לקחו אתם בעת גירושם מן הבית לפחות צעצוע אחד, אהוב במיוחד. רק לפעמים, ממש לעתים נדירות הילד גם הצליח לשמור איתו את הצעצוע בעת הגירוש. כמו מיכאל, בן ארבע שנים, שלקח איתו את הדובון, מוורבורל בהולנד עד לברגן-בלזן – ושמר עליו בשבע עיניים; ואותה ילדה אנונימית שלא נפרדה מבובתה, שהפכה "לנסיכה" במיידניק...

ילדים רבים זכרו את המשחקים ששיחקו אז... בפינת הבובות או בחצר בית הספר, ולא שכחו את השירים הקטנים מלווים בתנועות של אצבעות הידיים שאימא שרה להם. אבל כיצד אפשר לדבר על שירים ומשחקים, כאשר הילד עייף וקר לו, כאשר הילד מאוד מאוד רעב, ילד שצריך לפחד שבכל רגע יקרה לו משהו או למישהו ממשפחתו.

(משחק שחמט שקיבל מנחם שרף בטרנסניסטריה. חברו יוליוס דרוקמן גילף את המשחק והעניק לו אותו מתנת פרידה עם שחרור האזור ב־1944. Yad Vashem Artifacts Collection, Gift  (of Menachem Scharf, Jerusalem, Israel

אך בל נשלה את עצמנו: מעטים היו הצעצועים, ומעטות היו ההזדמנויות לשחק במחבואים מאחורי דפנות הצריף וליד גדר התיל; את השירים היו צריכים להגות בלחש, בשקט, ממש במחתרת. בתערוכה של יד ושם (1998) הראו אוסף צנוע של משחקים וצעצועים מהתקופה האיומה. אלה דברים נדירים מאד, ולכן היו כל כך יקרים לילדים דאז ולנו היום. הצירוף של בובה בעגלתה, חרוזים, שירים וקלפי משחק יחד עם הידוע על הגטו, המחנה, המחבוא, הבריחה והיתמות - צירוף זה הוא עצוב וטרגי ויחד עם זה מעורר חיוך קטנטן והתפעלות גדולה עד מאד. אנא חיפשו בעדויות שאתם מנתחים גם את רגעי המשחק, את השיר ואת הציור של פרח ורוד.